SHÉÉLOT U-TESHUVOT (QUESTIONS-RÉPONSES)

Monsonégo, Yédidyah

Numéro d'objet:	23539
Date:	XIXe
Genre:	Livre Manuscrit
Lieu:	Fès
Sujet:	Questions et Réponses

Recherche dans "Notes":

MONSONÉGO Yédidiyah (?-1868). Originaire du Maroc (Fès). Fils de Raphaël Aaron Monsonégo. Rabbin à Fès, il est l'auteur de plusieurs livres de commentaires et de décisions juridiques dont Korban béné Aharon (Le sacrifice des enfants d'Aaron); Béné Tsion haikarim (Les chers enfants de Sion); des sermons tels que Michpat évyonim (Jugement des pauvres); Vé'éléh hamichpatim (Et voici les lois); Éléh tolédot Aharon (Et voici les engendrements d'Aaron); Somékh noflim (Soutien des faibles); Michpat ha'ourim (Lois de l'oracle); Michpat tsédék (Jugement d'équité); Ta'avat h'anavim (Le désir des modestes); Dévar émèt (Paroles de vérité) et Chavh'at h'aniyim (La plainte des affligés).

הובא לפנינו פס"ד זה והגינו בכל פעלו ומ"ש חכמי מקנאס יע"ה דדעת מר"ן הב"י מסכים ע"ס הגאונים ונסתייעו מהדהיא מור"ם בא"ה סי' צ"א ס"ד סברא זו בלשון מיהו אם המעות שהלוה בעין חייב לשלם ע"ד מר"ן ודאי דהכי ס"ל הם אמת ודבריהם אמת וכ"כ ג"כ הב"י בהדיא בחומ"ש סי' צ"ז שהביא תשובה לגאון והרא"ש דס"ל דמשביעין את האשה דאולי הם מצויים בידה וחייבת להחזיר וסיים בב"י והכי נקטינן יע"ש וכ"כ הסמ"ע בסי' קל"ב סק"ג דכתב על דברי מר"ן באשה פנויה שערבה לאחרים כתב הסמ"ע דוקא כשאין ביד הלוה לשלם אז היא דומה ללותה אבל אם יש עדיין ביד הלוה המעות אינו דומה ללותה דבהלואה כשהמעות בעין צריך להחזירו למלוה כמ"ש הרמב"ם פ' כ"ו ממלוה ומור"ם בא"ה סי' צ"א ס"ד יע"ש נמצא דדעת מר"ן מסכים לס' הרמב"ם וזה פשוט אך מה שסמכו על סברת הב"ח ועשו אותה יסוד ועיקר ובנו עליה בניין חזק לדמות עניין אל עניין לע"ד אין לסמוך על סברא זו חדא שהרב הט"ז בסי' צ"ו הביא סברת הב"ח ופליג עלה וכתב דדוקא גבי אשת איש שלותה דאין לבעל שום שעבוד על הממון לזה כתב בד"ת דאם המעות בעין חייב להחזיר אבל גבי ב"ח מיד כשבאו המעות ליד הלוה אף שהם בעין מ"מ אין עליהם שם המלוה שנא' אלו מעות של פלוני דמלוה להוצאה נתנה רק שהמלוה יש לו שעבוד עליהם ולא עדיף מאותם מלוין שיש להם שעבודין עליו יע"ש ובאמת לפי מ"ש הרב זכינו להבין דברי הב"ח שהיה קשה על דבריו אחר שהוא בנה יסוד על דברי בד"ת שדבר באשה שלותה והוא דומה למה שכתב הוא דאם הסחורה בעין והוא דבר הלמד מעניינו למה תו הוצרך לכתוב וכ"כ רב אלפס וכו' שהם דברו בעיס' דלהכי קרו לה עיס' שלא תעשה מש' אצל בניו ופי' דאין הלוה יכול להוציאה לצורכו ואין הנדון דומה לראיה אלא דאפשר לו' שהב"ח נשמר מקושיית הט"ז שחשש שמ וכו' דשאני הבעל שאין לו שעבוד על המעות להכי הוצרך להביא עוד ראיה מן העיס' שעם היות שיש לב"ח שעבוד על הלוה אין להם ליטול ואם תא' שאני עיס' דלא להוצאה נתנה הרי אשה שלותה דלהוצאה נתנה נמי היות דלא ראי זה כראי זה הצד שבהם אין ב"ח גובה מהם ומזה רצה ללמוד בסחורה במה הצד איך שיהיה מצינו להרב הט"ז חלק על סברה זו וגם הרב זרע יעקב פקפק בסברה זו וכתב שמהר"א ששון חולק עליה יע"ש ואחרי אחרון אני בא הרב חיים שאל סי' ע"ה והרב ט"ז כתבו וז"ל מי שהיה חייב צמד עורות ולקח סחורות מהתגרים וזקף עליו במלוה ומת כתב הב"ח סי' צ"ג כמו שסחורה בעין יקח מהם אמנם רבנן בתראי מהר"ם ן' חביב בגט פשוט סי' ק"ח ומהר"י אלפנדארי במוצל מאש סי' מ"א והרב כרם שלמה ח"מ סי' ע"ז ומהרי"ו עשאל בלקוטים דף ל"א תמהו על הב"ח והביאו מגדולי האחרונים שפסקו להפך ויד כל היא שוה בסחורה וכ"כ הרב אדמת קדש ח"ב ח"מ סי' כ"ג דדעתם דנקיטינן דלא כהרב ב"ח ובסוף דבריו כתב שגם על הרב כנה"ג שהבאו דבריו המה ראו כן תמהו הנך רואה חבל נביאים פסקו להפך מדברי הט"ז ובודאי שאין לנו לזוז מדבריהם ועם היות שהרב ב"י פסק כוותיה מ"מ אלו ראה
(2)
הרב בית יהודה דברי הרבנים פשוט הוא שהיה חוזר שכן ראוי להיות חוזר וכוותיה של הרב חיים שאל נקטינן דאיהו בתראה ועם היות שנעשה דברי הרב עיקר ונדחה דברי הרבים אפ"ה דיינו לדון כוותיה כמ"ש הוא עצמו ג"כ ולא לדמות אליו נ"ד שרב המרחק ביניהם דשאני התם דהממון עצמו שהלוהו הוא נוטל או דאתי מחמתיה ואעפ"י שהיה יכול להוציאו כל עוד שלא הוציאו עדיין ברשות בעליו עומד ואינו משתעבד לב"ח אבל כאן לא הלוהו מעות אלא שמכר לו קרקע וזיכה לו בקנין וריקן ממנו עצמו ונתחייב לו דמים וכשבא לתבוע הדמים שנתחייב לו אין כאן דמים שהלוהו כלל ולא הבא מחמתם דאיכא למימר כבר נשתעבד הקרקע לב"ח וזוזי הוא דמסיק ביה מכלל ב"ח וגם ל"ד לסחורות דהתם לא היתה דעת המלוה אלא שימכור ויביא לו הדמים ולהכי כל עוד שהם קיימים לא נשתעבדו לב"ח משא"כ הכא שלא מכר לו הקרקע ע"ד למוכרו ולהביא לו דמיו אלא ע"ד שיזכה בו לעצמו והוא יפרע לו דמים ממקום אחר ואיכא למי' שמשעה שמכר לו זכו הב"ח שלו וזוזי הוא דמסיק וא"כ בנ"ד גם הב"ח יודה ולפי ק"ד זהו סברת הריק"ש וכך הם פשט דבריו וא"צ לדחוק עצמינו לפרש דבריו בענין? אחר וכך הוא פירוש דברי מהר"א ששון ז"ל בפשיטות (וראיה לזה שהרי הרב זרע יעקב וגם הרב ב"י כתבו דמהר"א ששון חולק על הב"ח וחכמי מקנאס רצו להשוות דעת מהר"א ששון עם הב"ח הפך סברת הרבנים הנז') [ובזה יתיישב דברי הכ"ח שהביא דבריהם סמוכים זה לזה דאין ביניהם מחלוקת] ובזה יתיישבו דברי הרבנים עם דברי הב"ח ונוכל לו' שהם בסברה חדא דעד כאן לא דבר הב"ח כ"א בסחורה לא במכר קרקע וכמש"ל אלא מדברי הרב זרע יעקב וגם מדברי הרב ב"י נראה שסבורים שמהר"א ששון חולק עם הב"ח אפי' בעיקר הדין ואפי' במוכר סחורות פליגי עליה וזה הפך ממ"ש חכמי מקנאס שמהר"א ששון סובר כדעת הב"ח ופירשו דבריו בפירוש רחוק גם מה שחקרו חכמי מקנאס יע"ה לחייבו מכח אומדנא דאזלינן בתר דעת המוכר דאנן סהדי שאין דעתו לזכות הקרקע ללוקח וישתעבד לב"ח והוא יהיה רודף קדים וכתבו זה מפני הקושייא שהוקשה להם דמאי אית ליהו לגאונים להשיב על קושיית ה"ה דשפיר קאמר דכיון דמלוה להוצאה נתנה למה לא יזכה בה הבעל א"כ אם הם בעין דהגאונים יש להם להשיב דמוכחה דבמלוה שעל הרוב אין האשה לוה כ"א להוצאה לצורך הבעל או לצורך מזונותיה א"כ אחר שעדין קיימין חייב להחזיר וכאלו לוה לצורך הבעל מדעתו ובעמדה ונשאת ג"כ אחר שאין לבעל שום שעבוד על הנכסים ואין לו זכיה כ"א במה שהוא שלה דוקא וכל עוד שהם בעין הרי הם כפקדון אצלה וחייב להחזיר ומ"ש בשם הרב גדולי תרומה דטעם הרמב"ם הוא מטעם אומדנא הוא לסברתו שסובר דבלותה ונשאת הוא דקאמר הרמב"ם מטעם אומדנא אבל לדידן דס"ל כדעת הגאונים בכל מילי אין אנו צריכים לטעם אומדנא אלא מט' שכתבנו.
אם כדבריהם שהטעם הוא מטעם אומדנא מאי ראיה מייתי מעיס' ומההיא דהרמ"א סי' ר"פ דהרי כ"ש הוא ואפילו אם [תשלום הפסק הוא קודם עלה זה]
(3)
ואפי' נא' שטעם הרמב"ם הוא מטעם אומדנא אין לנו לדמות דבר אחר מדעתינו והיכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר וראיה לזה שהרי אין כאן אומדנא דמוכח יותר מהמוכר סחורות לחבירו שדבר ידוע הוא לכל שלא נתכוון המוכר אלא להחזיק ביד לוקח ליהנות מהריוח והוא יפרע מקרן שלו ואפ"ה חבל נביאים כלם חלקו על הב"ח וכתבו שיד כלם שוה בו איך שיהיה בל"ד דעתינו נוטה שיד כל ב"ח שוה בזה
גם יש לנו להוכיח דעיקר הדין של בד"ת שממנו למד הב"ח לא ס"ל למר"ן והוא דמר"ן הב"י אחר שהביא מתחי' דברי בה"ק שחייבת האשה להחזיר אם הוא מצוי בידה וכתב והכי נקיטינן כתב עוד כתב בד"ת אם יש עדים שהמעות של הלוה אמאי דאית מחמתייה ודאי שאין בו מובן שנפרע מהם המלוה יע"ש ואם היה דעתו של מר"ן לפסוק כדבריו גם בזה דאתי מחמתייהו היה לו להעתיק כל לשונו ולכתוב והכי נקיטינן אלא מזה מוכח שאין מודה לו כ"א במעות עצמם ולא במאי דאתי מחמתייהו כן מדוקדק מלשון הרמב"ם שכתב מהל' מלוה אם המעות בעצמם קיימין דקדק לו' בעצמם וכן תראה בא"ה דקדק וכתב אם המלו' כן שהלוה בעין חייב לשלם וכן כתב הב"י בא"ה סי' צ".. .. אחלפינהו אע"ג דמלו' בידה אין הבעל חייב לשלם ללוקח דמכשלחה ביהו יד קמו עלה בהלואה ומימר אמר ליהו אנא מט' שבקה לי וזוזי דידה קמו עלה בהלואה וכ"כ הרשב"א וכו' ודבר זה מבואר בדברי הרמב"ם שכתב אם הדמים שלקחה קיימין בעצמם יע"ש וא"כ אחר דמר"ן לא ס"ל כוותיה בדאתי מחמתייהו ואיהו פסק אפי' בדאתי מחמתייהו א"כ בדאתי מחמתייהו לא פסקינן כוותיה דאיהו ס"ל שלא כדעת מר"ן