SHÉÉLOT U-TESHUVOT (QUESTIONS-RÉPONSES)

Monsonégo, Yédidyah

Numéro d'objet:	23514
Date:	XIXe
Genre:	Livre Manuscrit
Lieu:	Fès
Sujet:	Questions et Réponses

Recherche dans "Notes":

MONSONÉGO Yédidiyah (?-1868). Originaire du Maroc (Fès). Fils de Raphaël Aaron Monsonégo. Rabbin à Fès, il est l'auteur de plusieurs livres de commentaires et de décisions juridiques dont Korban béné Aharon (Le sacrifice des enfants d'Aaron); Béné Tsion haikarim (Les chers enfants de Sion); des sermons tels que Michpat évyonim (Jugement des pauvres); Vé'éléh hamichpatim (Et voici les lois); Éléh tolédot Aharon (Et voici les engendrements d'Aaron); Somékh noflim (Soutien des faibles); Michpat ha'ourim (Lois de l'oracle); Michpat tsédék (Jugement d'équité); Ta'avat h'anavim (Le désir des modestes); Dévar émèt (Paroles de vérité) et Chavh'at h'aniyim (La plainte des affligés).

ושלחו אלא בהיו עידיו מבקשים לילך למה"י לא זולת ומה שהוציא בלשונו אבל בהיה הוא חולה או עידיו חולים א"ץ להודיעו לאו למימרא דהני הוא דדוקא א"ץ להודיע אבל באינו מצוי לא דא"כ קשייא רישא דבפי' קאמר דלא בעינן ושלחו אלא בהיו עידיו רוצים אלא ודאי דמה שכתב אבל היה הוא חולה או עידיו חולים ה"ה לאינו מצוי כיון דחד טעמא לכולהו וכמ"ש מור"ם בד"מ וז"ל ונראה דהרשב"א והראב"ד לטעמייהו אזלי דס"ל בדעת י"מ דס"ל דאם הוא אנוס א"ץ לשלוח אחריו וכו' והיה לו לב"י לפרש ע"כ הרי מבואר דדעת הרשב"א והראב"ד כדעת י"מ וכשכתב מר"ן דהעיקר כדעת י"מ ממילא מסתבר ליה לפסוק ג"כ כהרשב"א והראב"ד דאזלי בשטתייהו וא"כ מה שהוציא היה הוא חולה או עידיו חולים הוא הדין אינו מצוי דזיל בתר טעמא וכבר הוציא כולם בתי' אלא היו עידיו דבעינן נמי ושלחו לו וקאמר דאפי' בהיו עידיו לא בעינן שלחו אלא כשהוא מצוי אבל אם אינו מצוי לא בעינן שלחו אלא דבעידיו מבקשים לחודיה מקבלין כיון שאינו מצוי ואף שהלשון כפול מה בכך כל היתיר כנטול דמי ותדע שהרב החביב ז"ל הגהב"י אות פ"ה העתיק הלשון כתקנו וז"ל ואפי' שהיו עידיו מבקשים לילך למדה"י מסתברא דלא בעינן שלחו ליה ולא בא אלא כשהוא מצוי בעיר אבל כשאינו מצוי בעיר מקבלין ולא בעינן שלחו ליה ע"כ הרי בין מה שהעתיק הרב לבין הנוסחה שבידינו איכא יתיר וחליף כאשר יראה הרואה ואין לזה דמיון עם ההיא דסי' כ"ח ס"ג בעד אחד שהעיד לגוי במקום שדיני גוים לחייב ממון עפ"י עד אחד דמשמיתנן ליה אבל אינו חייב לשלם דיכול לומר אמת העדתי דהתם מיירי שהגוי תובע לישראל וזה בא להעיד או מעצמו או שהכריחו הגוי להעיד אבל הכא דכבר זכה הישראל ע"י שהטעה הגוי ובא זה ועורר את השר לגבות ממנו מה שאינהו והטעהו ויותר מהמה כאשר נתברר אין לך מסירות גדולה מזה ואתיא במכ"ש ממ"ש מרן סי' קצ"ד ב' מאחר שכותי אינו קונה קרקע מישראל ולא מקנהו לישראל אלא בשטר ישראל שלקח שדה מכותי ונתן דמים וקודם שיחזיק בה בא ישראל אחר והחזיק בה כדרך שמחזיק בנכסי הגר זכה אחרון ונותן לראשון את הדמים וסיים מור"ם ומ"מ אם בא הראשון להשתדל ע"י הכותי להוציאו מיד השני נקרא מסור וכתב סמ"ע דה"א כיון דמן הדין זכה בו המחזיק אסור להוציאה מידו ולבטל זכותי ע"י כותים וא"כ הדברים ק"ו התם דהקרקע כבר היה קנוי ביד הראשון אלא שלא קנהו באו"ה כפי הדין והשני קנהו כדין אם בא הראשון להוציאו מיד השני שזכה בו מצד הדין שלפי סברתו הרי נתן הכסף וקם לו הוי מסור כ"ש זה שהוא חוטא ולא לו שמא שכבר זכה בו הישראל מאת השר ע"י טעות או שכחה וכיוצא ובא להוציאו מידו ולהחזירו לשר ועוד שיודע שלא יספיק לו להשיב מה שלקח מן השר אלא צריך להוסיף עליהם כהנה וכהנה וכאשר היה באמת פשיטא דהוי מסור גמור וכ"ש לדעת הרא"ש שהביא הסמ"ע שם ס"ק י"ד דא"ץ המחזיק להחזיר ללוקח מעותיו וכו' ואם תבעו ועי"ז מוציא הכותי השדה מיד המחזיק מקרי מסור הרי דאף דהשתדלותו היתה בשביל מעותיו שלא יפסידם ואפ"ה אם הגוי הוציא השדה ממנו מקרי מסור כ"ש זה שהשתדלותו לא היתה כ"א בעבור השר ולא בשביל שום הנאה לו כי חוטא הוא ולא לו פשיעה דמסור גמור הוי אלא מיהת כיון שהעדים הראשונים לא העידו אלא על עיקר המסירות והעדים האחרונים לא ידעו מהמסירות אלא שראו אותם מתפשרים ומתוך דברי השר הכירו שהוא על מסירת יוסף אתורג'מן עכ"פ צריך הנמסר לישבע וליטול והוא ממש מ"ש מור"ם ס"ז שיש לנמסר עדים ע"ז שהוצרך לפשר עם השר בכו"ך אף שהמסור כופר ואומר לא בשביל המסירות לחוד פשרת עם השר הנמסר נאמן בשבועה כיון שיש לו עדים עכ"פ שהוצרך לפשר עם השר בכו"ך גם ידע שמסרו וגם הש"ך כתב וז"ל ואולי הערים או היה אפשר להתפשר בפחות באופן שהדין דין אמת בעל פרטיו כמ"ש החכמימ חו"ר
(2)
חו"ר פאס ומקנאס ישצ"ו ועל דבר אמת ח"פ צפרו יע"א באלול המרוצה משנת אשר יגר"ת מפניהם לפ"ק וצור יצילנו משגיאות אכי"ר וקיים עמרם אלבאז ס"ט
שוב הובא לידי הפס"ד הנ"ב וראיתי מה שחידשו חו"ר פאס וצפרו ישצ"ו בענין אם לא היה הנתבע מצוי בעיר שמקבלים העדות שלא בפניו אפי' אין העדים הולכים והביאו ראיה מדברי מר"ן בבד"ה והם אמת ודבריהם אמת שכל דבריהם מיוסדים על אדני האמת והצדק וכן הגיה להדייא מהריק"ש בהגהותיו בס' ערך לחם על האי דינא דסי' כ"ח סי"ו שכתב וז"ל או שאינו מצוי בעיר וכו' ואפי' אין העדים הולכים ועיי' ריב"ל סי' י"ח עכ"ל הי להדייא שסובר בדעת מר"ן דמ"ש או שאינו מצוי בעיר הי מילתא באפי נפשה ולא קאי אדלעיל מינה וכן דעת הלבוש סעי' י"ז ע"ש וכן כתב ג"כ הרב משפט צדק ח"א סי' ל"ח שמר"ן פסק בש"ע כדעת הרשב"א שסובר להדייא דבאינו מצוי בעיר מקבלין אפי' אין העדים הולכים עי"ש ודבריו שרירין וקיימין שבודאי דעת מר"ן בש"ע כהרשב"א שהרי כל הפוסקים שהזכיר בספרו ב"י לא זכר שום א' מהם דין זה דאינו מצוי בעיר כ"א הרשב"א ז"ל ובודאי שלא נתכוון בש"ע אלא לדעת הרשב"א דהוא מאריה דהאי דינא דהגם שמצינו שגם המרדכי בשם ראב"ן הזכיר דין זה והביאו הרב"י שם שכתב שאם אינו בעיר ואין שהות לשלוח אחריו מקבלין ע"ש דמשמע דוקא אם אין שהות הוא דמקבלין ואיכא למימר דשם בש"ע נתכוון לפסוק כסברת ראב"ן מ"מ נר' פשוט דלא נתכוון בש"ע לפסוק אלא כדעת הרשב"א מאריה דתלמודא שרגיל בכ"מ לפסוק כוותיה ורוב חידושי חיבורו ממנו ודעת הרשב"א מבוארת להדייא דאם אינו מצוי בעיר מקבלין בכל ענין בין יש שהות או לא דומייא דהיה הבע"ד חולה או העדים חולים וכל זה הוא דלא כהסמ"ע שמבואר מדבריו דבאינו מצוי בעיר דוקא שהיו העדים הולכים ע"ע שבודאי לא ראה ס' בד"ה כי לא נדפס בימיו וגם לא עמד על מקור דברי הרשב"א שמהם מוכח להדייא דאם אינו מצוי מקבלין בכל ענין דלא גרע מאם היה חולה או עידיו חולים וכו' ע"ע וכן כתב הרב מהרי"ץ טייב ז"ל בס' ערך השולחן שדברי הסמ"ע הם דלא כהרשב"א ע"ש וכתב עוד הרב הנז' שכן כתב מהר"י בן מיגאש ז"ל שאם אינו מצוי בעיר מקבלין בכל ענין כדעת הרשב"א ז"ל שכתב וז"ל גם מהר"י ן' מיגאש בתשו' קס"א והובא בס' א"ז פ' הגוזל בתרא כתב וז"ל לענין מקבלין וכו' כגון שהיה חולה או עידיו חולים וכו' אלמא כיון דלא אפשר לבע"ד לבוא באותו העת מחמת חוליו מקבלין אתץ העדים שלא בפניו ה"נ אם לא היה מצוי באותה העיר כדי שישלחו לו ויבוא מקבלין העדות שלא בפניו דתתם טעמא מאי שאם נמתין עד שיבריא החולה חיישי' שמא תטרף השעה וימותו ה"נ אם נמתין עד שיבוא בע"ד לזו העיר או עד שיזדמן לעד הזה לבואו במקום שהוא בע"ד שמא תטרף השעה וימות העד ונמצא בטל העדות ומפסיד זה זכותו עכ"ל הרי להדייא שדעת הר"י בן מיגאש ז"ל כדעת הרשב"א ז"ל שאם אינו מצוי בעיר מקבלין בכל ענין.
ומעתה אחר שנתברר שדעת הרשב"א היא שמקבלין בעל ענין וכמו שמוכיחים דבריו להדייא ובפרט בתשו' שבחלק ט' סי' ד' והביאה בס' ערך השולחן ע"ע וגם נתברר שדעת מר"ן לפסוק כהרשב"א דהוא מאריה דהאי דינא ודאי דהכי נקטינן ואין המוחזק יכול לומר קים לי נגד דעת מר"ן ולפי"ז גם מ"ש מור"ם בסעיף י"ז וז"ל וכן אם מצא עידיו בעיר אחרת ואין שהות לשלוח אחריו וכו' עדין בפני ב"ד וכו' ע"ש דמשמע דוקא אין שהות אבל יש שהות אין מקבלין הוא דלא כהלכתא שהרי לדעת הרשב"א דדכוותיה פסק מר"ן דלא ליהוו פלגן אדברי מר"ן דלא בה אלא לאפוקי אם העדים הולכים למקום הנתבע דאז ודאי מקבלין כיון שיש שהות ע"י שהעדים עוברים דרך הנבתע אבל אם אין העדים הולכים למקום הנתבע היינו אין שהות דחיישי' שמא אם נמתין עד שנשלח לבע"ד ויבוא שמא תטרף השעה וכו' וכמ"ש מהר"י ן' מיגאש ז"ל ובדרך זה יש ליישב ג"ך דברי ראב"ן דלא ליהוו פלגן עם דברי הרשב"א דכל היכא דמצינן לאשוויי דעת הפסוקים דלא ליהוו פליגי אהדדי אפי' בדרך דחוק ורחוק משווינן אכן דברי הרשב"א ליכא לאשווייה לדעת ראב"ן שכן כתב להדייא בתשו' שבחלק ד' וז"ל הצ"ל דלא גרע מהיה חולה או שהיו עידיו רודפים למ"ה שמקבלין וכו' וכ"כ הראב"ד ז"ל בפ' הנגזל דלא משכחת הא דאין מקבלין שלא בפני בע"ד וכששלחו לו ולא בא או שהיה חולה ועידיו חולים מקבלין אלא כשהוא בעיר שאין שם שהות גדולה אבל אם אינו בעיר ודאי אין ממתינים לו ואין שולחים בשבילו עכל"ה הרי דאדרבא אינו מצוי עדיף